פסק-דין בתיק ת"א 13900-08

בהמשך להסכמה הדיונית שהושגה בין הצדדים, מוקדש חלק זה של ההכרעה לפסיקת חיוב ההוצאות לו זכאים התובעים כלפי הנתבע.

כזכור, הסכים הנתבע לתקן את הפגמים התכנוניים שנפלו בגדר שהוקמה על ידו, בגבול החלקה שבינו לבין התובעים. עבודות התיקון היו כרוכות בביצוע עבודות שהותירו הוצאות ישירות ועקיפות. התובעים העמידו בקשר עם כך שורה של דרישות כספיות הנובעות, לגישתם, ממהלכי הנתבע בקשר עם בניית הגדר.

הנזק הישיר מתמקד בצורך בשיקום הגינה והעקיף בעלויות חוות הדעת שהוגשו, בנזק הריגשי ובהוצאות המשפט.

הנתבע הסתייג מן הדרישות המגובשות שהוצגו לו, ובכך תתמקד הכרעתי להלן.

התובעים טענו כי נאלצו לבצע עבודות שיקום בגינה ובהן שתילת גדר חיה, התקנת מערכות השקיה, הנחת דשא, פינוי אדמת חמרה וכו' בעלות כוללת של 29,718 ש"ח, כולל מע"מ.

כנגד זאת, טוען הנתבע כי היקף הדרישה בכתב התביעה נמוך יותר וממילא מוגבלת זכותם של התובעים לחלקם ברכוש המשותף. בנוסף, טוען הוא כי לא הוכחה השבת המצב לקדמותו.

ראשית, סבורני כי הנתבע מנוע מלטעון לעניין אי הוכחת אלמנט השבת המצב לקדמותו שכן, ההסכמה הדיונית שהושגה, לפיה לא נשמעו ראיות, התבססה על ההנחה כי עצם קיום הנזקים הוכח. מנגד, אציין כי טענת הנתבע לפיה מוגבלים התובעים בסיכומיהם לגבול ההערכה שנתבעה בכתב התביעה, מקובלת עלי. התובעים אינם רשאים לחרוג בסיכומיהם מהסכומים הנקובים בכתב התביעה, וזאת ביחס לראש נזק זה ולכל ראשי הנזק האחרים, מבלי שאציין זאת במפורש בנושאים הנוספים.

הדרישה הכספית בהקשר שיקום הגינה נתמכת במסמך שסומן כנספח ד' לסיכומי התובעים.

הנתבע טוען אמנם, כי הגשת הנספח במצורף לסיכומים פסולה ואולם, במקרה כזה עומדת על כנה ההערכה שנמסרה בכתב התביעה ולא הופרכה. מכל נקודת מבט שבה נבחר הוכחה, אם כן, עלות שיקום הגינה. עם זאת, טוען הנתבע כי מדובר בחצר משותפת לכלל הדיירים ולכן, אין חלקם של התובעים בעלות זו עולה אלא כדי חלקם ברכוש המשותף, העומד על 10/62. לפיכך, זכאים התובעים לפיצוי בסך של 3,225.8 ש"ח בלבד. התובעים צירפו לסיכומיהם הודעה מטעם דיירי הבית המשותף המבקשים ומסמיכים את התובעים לפעול בשמם להשבת חלקם בעלות השבת המצב לקדמותו.

הנתבע פוסל את צירוף המסמך לסיכומים, וסבורני כי הצדק עמו בנקודה זו.

בהסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים, לא נכללה הסכמה לצירופם של מסמכים שלא צורפו לתיק קודם להגשת סיכומי הצדדים. לפיכך, מוגבלת זכאותם של התובעים לכדי חלקם היחסי ברכוש המשותף, היינו 10/62, בסך של 3,225.8 ש"ח.

בשולי הדברים אציין, כי צר לי על עמדתו של הנתבע בנקודה זו שכן, בכך נחשף הוא לתביעה נוספת ומיותרת מצד יתר הדיירים, מהלך שרק יגדיל את ההוצאות הצפויות.

שני רכיבי דרישה נוספים של התובעים העוסקים בעלות חוות דעתו של האדריכל (2,079 ש"ח) ועלות חוות דעתה של השמאית (2,310 ש"ח) נדחים על-ידי הנתבע שכן, לדבריו, עסקו חוות דעת אלה ברכיבי תביעה שנסתרו הכוללים את גובה הגדר וירידת הערך.

הסתייגות זו נכונה לגבי גובה חומת הגדר ואולם, אין היא מתקבלת ביחס לירידת הערך.

לו הייתה הגדר נותרת במתכונתה המקורית, אין זה מן הנמנע כי היה על התובעים לסבול גם נזקי ירידת ערך. לפיכך, זכאים התובעים לשיפוי בגין עלות חוות הדעת השמאית, בסך של 2,310 ש"ח ולא יזוכו בעלות חוות הדעת בעניין גובה הגדר.

הנתבע אינו חולק על זכאותם של התובעים לשיפוי בגין עלות חוות דעתה של המומחית ריינהורן 

ולכן, לא עומדת זכאותם של התובעים בנקודה זו במחלוקת.

התובעים יזוכו בסך של 3,358.21 ש"ח.

סבורני כי התובעים זכאים למלוא השיפוי בגין חלקם בעלות שכרו של המומחה מטעם בית המשפט (12,255.77 ש"ח), תוך דחיית טענת הנתבע לתשלומם על-ידי ועד הבית. הנתבע איננו יכול לאחוז בחבל משני קצותיו היינו, מחד לטעון כי התובעים לא הוסמכו לתבוע בשם הדיירים הנוספים ומאידך, לטעון כי אלה נשאו בעלויות.